#ונטילציה
או בעברית-אוורור.
מי לא מכיר או מכירה את התחושה או הצורך לאוורר רגשות ותחושות אחרי יום עמוס?
כמה הקלה אנחנו מרגישים לאחר מכן וכמה כיף לחזור הביתה כשיש מישהו בצד השני שמקשיב לנו.

יום שישי בצהריים,
כולנו מתקבצים סביב השולחן לארוחת צהריים, בעלי וישי(בן 6) עלו הביתה, אני שמתי את הסיר עוף ותפו"א על הגז וחיכינו כולנו שיתחמם ונוכל לשבת.
ישי היה אבא של שבת-

אז מה העניינים אבא של שבת?איך היה מותק?
בסדר אמא. אני רעב!
יופי מותק. כבר נשב לאכול.
מה יש?
עוף, תפו"א וסלט.
אני לא אוהב!!! אני רוצה תפו"א שרופים!!
(תוך כדי בכי\צעקות)
אין. יש קצת בתחתית של הסיר-הם שלך.
לא רוצההההה אני לא אוהב!
(ואני בליבי-אבל אמרת שאתה רוצה שרופים לא? 😳)
מותק זה מה שאבא הכין, אתמול אכלת ומאד אהבת.
לא רוצהההה!!! אני רוצה ממתקים, אני אוכל רק ממתקים!
וזה המשיך משהו כמו רבע שעה של בכי-שיח-התעלמות-בכי-שיח-התעלמות.

הבנתי שזה לא הממתקים, התפוחי אדמה או העוף. זה פשוט לא.
ישבתי לידו על יד השולחן ואמרתי לו-
מותק, קרה לך משהו בגן היום? אתה נראה לי מאד כועס וזה לא נראלי בגלל התפוחי אדמה.
ישי בכה וצעק- כן! **** מרביץ לי!!! וכשנטלתי ידיים הוא עיצבן אותי והוא מרביץ לכולם ונמאס לי!
זה באמת נשמע מאד מעצבן. מה עשתה סמדר?
היא הענישה אותו!
יופי. סמדר הגננת וטוב שפנית אליה. תמיד תפנה אליה. ותתרחק ממנו.
והמשיך שם שיח חשוב שלא ניכנס אליו עכשיו.

תחשבו שבקלות השיח היה יכול להידרדר ל-
איומים-אם לא תאכל עכשיו לא יהיה אח"כ.
תנאים-אם תשב לאכול תקבל ממתק.
כעס-אני לא מרשה לצעוק בבית הזה.
הקטנה והשפלה-לך לחדר שלך,תרגע ותחזור.

השריר הזה שרגע עוצר. מתבונן. שואל שאלות.
מבין מה הם צריכים מאיתנו באותו רגע.
ישי ביקש רגע שאראה אותו.
הוא ביקש רגע לאוורר רגשות.
הוא ביקש שאשאל אותו.
וברגע שרק נתתי לזה מקום, אמיתי,סקרן ולא שיפוטי-הוא פתח. וכל הכעס והזעם יצאו החוצה.

זה התפקיד שלנו לאפשר להם.
זה התפקיד שלנו לראות אותם.
זה התפקיד ההורי שלנו והאחריות שלנו לגדל ילדים שמדברים רגשות.
חלומו של כל הורה שהילד שלו ידע שבצד השני יש הורה שיהיה שם תמיד בשבילו,נטול ביקורת או שיפוטיות, עם לב פתוח ועיניים סקרניות ואוהבות.

בגיל צעיר הם "ידברו ללא מילים" ואנחנו נצטרך להקשיב, להתבונן וללמד אותם לקרוא למה שהם מרגישים בשמות.

רק שנהיה שם.
ונראה אותם.
(גם כשאין לנו משקפת).

אני בנאדם מורכב.
כל מי שמכיר אותי מעבר לפייסבוק יודע לומר לי את זה בדרך זו או אחרת.
אני דתייה עם כיסוי ראש וכל מה שצריך.
ואני גם בנאדם שמאד-לא-אוהב בנאליות, מגזריות ושטחיות.
יש לי חברים טובים מכל קשת המגזרים. 
יש לי 4 אחים שכל אחד בחר בדרכו שלו-שונה משלי. והם אהובים עליי יותר מכל. כמו שהם.
מעגלי החברים שלי בעבודה או בחיים הפרטיים מגוונים ושונים ממה שאני.
"אז למדת בשפר?" תמיד מגיע כשאני אומרת שלמדתי הדרכת הורים.
"אה לא? באמת? איך אבל את דתייה!"
הבחירות שלי מעוררות אצל הרבה אנשים תהיות, שאלות ואולי עוד כל מיני דברים.
הילדים שלי מחונכים ויתחנכו בחינוך ממלכתי דתי, פשוט וטוב.
הבנות שלי בגנים הכי-לא-אטרקטיביים בשכונה בה אני גרה.
בגן יש הכל חוץ מהורים שנראים "כמוני".
ובשבילי הם הכי אטרקטיביים בעולם.
אנשים אמרו לא פעם לבעלי או לחברותיי-
"מה זה?" לעיתים לטובה ולפעמים אולי כי הם פשוט לא הצליחו 'לאכול' אותי עד הסוף.
יש לי ביקורת מגזרית מפה ועד אללה.
לעיתים הצד הליברלי יאכל אותי.
ולעיתים הצד החרד"לי יקרא לי בשמות.
ה"וקסלר" שליד השם שלי מטעה הרבה אנשים עד שהם פוגשים אותי בקליניקה או סתם בחיים ואז הצד המזרחי שלי יוצא החוצה.
אני לא סותמת את הפה.
אני לא נשארת חייבת ולא יכולה לסבול שאנשים חושבים שהם מבינים בכל דבר.
אני לא מבינה בפיזיקה-מודה באשמה.
אני מאוהבת בילדים שלי.
כל אחד מהם הוא בשר מבשרי ועצם מעצמיי ועם זאת אני מפרידה לחלוטין את היותי אמא להיותי אישה, עם חלומות, שאיפות ורצונות עצמיים משלה.
אני מאמינה שייעוץ שינה או הדרכת הורים זו המתנה הכי גדולה שתתנו לעצמכם.
אני נראית הרבה פעמים קשוחה ונחרצת וזה נכון ברוב הפעמים,ואני ממש אוהבת את זה בעצמי.
אני לא פמיניסטית.
אני ימנית. ולא בחרתי בנט.
אני חברה טובה.
יש לי הומור לא רע.
ואני גם יכולה להיות צינית בלתי נסבלת.
אני אוהבת את הצבא, את המדינה ומתנגדת נחרצות לכל סוג של אלימות כלשהי על כוחות הביטחון.
אני אוהבת לכתוב, זה לא משו שלמדתי.
כישרון מן שמיא.
אני אוהבת ילדים בכל נפשי.
ומאמינה שבכל אחד מאיתנו מסתתר ילד קטן וחמוד.
העבודה שלי היא השליחות שלי בעולם. לגמרי.
החלום שלי זה להקים בית חם בבית שלי לילדים צעירים שנפלטו ממסגרות ולעמוד בראש עמותה שמתעסקת בחינוך לא פורמלי עם ילדים ומשפחותיהם.
יש לי איש נדיר.
הוא העוגן, האוזן, הגב והכל בחיים שלי.

זו אני בכמה שורות.

#נוכחות_הורית
ואם תהיתם-
כן ניתן להיות נוכחים בחיים של הילדים שלנו גם בעידן ה9 שעות עבודה ביום, פייסבוק וסמארטפון.

שבוע שעבר הגעתי באחד הימים הביתה ב6 בערב. 
הילדים שלי נכנסים למיטות ב7 כך שהיתה לי שעה אחת עד שהם כבר היו מאבדים את זה :)
הכנו ארוחת ערב-כיוונתי לטוסטים ומלפפונים חתוכים כדי שגם טל בת ה3, דרך איילת בת ה4 ועד ישי בן ה6 יוכלו להיות שותפים בהכנה.
ישי קילף וחתך מלפפונים.
איילת ערכה את השולחן.
טל מרחה קטשופ ושמה גבנ"צ.
ישבנו לאכול. דברנו. קשקשנו. צחקנו.
התקלחנו.
לא הספקנו סיפור אז אמרתי להם שאספר להם סיפור במיטה על מושית, מני וקיפי.
3 דמויות שנהיו חלק מהמשפחה, סיפור דימיוני לחלוטין מפרי דימיוני ;)
שכבתי ליד כל אחד מהם כמה דקות, מריחה אותם ונושמת כל אחד מהם עמוק לתוכי.
הם נרדמו.
ומצאתי את עצמי תוהה על קנקנו של המושג הזה-
#נוכחות_הורית
האיזונים בין הנוכחות הפיזית לנוכחות הפנימית, זו שלא רואים.
זו שמסתכמת בשעה שעתיים ביום וזהו.
וזה קורה כי כאלה הם החיים.
וילד, לא משנה כמה נהיה איתו-ירצה עוד ועוד.
אז לא,
אני לא מורידה מערכה של הנוכחות הפיזית, היא חשובה ולא פחות מ*קריטית* לבנייה של מערכת יחסים שלימה(לא מושלמת!) עם הילדים שלנו.
וזו לא תמיד תלויה בנו.
אנחנו אנשים שרוצים
לגדול
להתקדם
ללמוד
להתפתח
כבני אדם בפני עצמנו.
לנסח את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו כאנשים מבוגרים.
להיות הורה זו דרך חיים ולא רק בין 4 ל7.
להיות הורה זה תמיד.
זה הולך איתנו ופוגש אותנו בכל מקום ובכל דרך.
להיות נוכחים בחיי הילדים שלנו, לא תלוי רק במספר השעות שנהיה איתם ביום.
נוכחות הורית זו הדמות הזו שהילדים שלנו יראו בכל גם כשלא נהיה שם.
נוכחות הורית זה קודם כל המקום שלנו בנפש.
להיות הורה נוכח זה לראות בעצמנו כמי שמנהיגים משפחה.
כמי שמראים להם את הדרך.
וכמי שיהיו המצפן שלהם לחיים.
להיות הורה נוכח זה לא לוותר על עצמנו.
זה לחלום חלומות ולהגשים אותם.
ויהיו ימים טובים וגם פחות.
ויהיו ימים שנצטרך לשים רגע את עצמנו בצד
ולהתמקד ואז גם להיות נוכחים יותר פיזית.
וגם יבואו ימים אחרים שנשים לרגע את הנוכחות הפיזית בצד ונשים במרכז הבמה את עצמנו.
ונהיה נוכחים פחות אבל לא באמת.
כי בסוף הורות זו דרך חיים.
ואת רגשות האשם והמצפון
נשים בצד.
ונמצה את הזמן עם הילדים שלנו בזמן שכן יש לנו.
נשים טלפונים בצד.
נעלה לפייסבוק את הסלפי ארוחת ערב
ונתכתב עם החברה
או עם הבוס
או עם אמא
בערב.
אחרי שראינו אותם.
ראינו במובן השלם. ולא המושלם.
לזכור שהילדים שלנו לא צריכים ג'ימבורי או ארטיק אחה"צ כדי להרגיש אהובים,
הם צריכים הורים שבלי הרבה מילים יהיו שם.

להיות הורה
זה למצוא כל הזמן
את האיזון הזה
בין נוכחות פיזית
לנוכחות הזו שלא רואים
ולא שומעים אותה.

שבוע טוב,
לאחרונה פנו אליי הרבה אמהות ושאלו אותי שינת פעוטות, המעבר למיטת מעבר ועל הקשר הבלתי ניתן לערעור בין גבולות לשינה, החלטתי לרשום 5 טיפים מעשיים במיוחד בשבילכן :)

כאמור, לא ניתן להפריד את נושא השינה מגבולות.
ילדים שהוריהם מתקשים להציב להם גבולות, לא מבחינים בין יום לבין לילה, לא "מעניין" אותם שאתם עייפים או כבר ממש רוצים שקט, הם יבדקו אתכם בכל זמן ובכל דרך שתידרש כדי להשיג את מה שהם רוצים.
ולהפך,ככל שהזמן רגיש יותר, כמו בבוקר או בהרדמה בערב-הם ירגישו את הלחץ שלכם וישתמשו בזה לטובתם. כי כאלה הם ילדים חושבים קודם כל על הרצונות שלהם, וזה דבר נפלא דרך אגב ועל כך בפוסט אחר.
כדי להיראות בעיני הילדים שלכם סמכותיים וכמי שעומדים מאחורי המילים שלהם-זו צריכה להיות מערכת היחסים בבית, תמיד, בכל זמן ובכל פלטפורמה.
אחרת, אין שום סיבה לילדים שלכם להקשיב לכם דווקא בלילה,
זה אמנם היה יכול להיות נחמד אך זה פשוט לא עובד ככה.
הענקת גבולות זה חלק מהדינמיקה המשפחתית בבית ושל הסמכות ההורית שבאחריותכם לבנות בבית.

אז מה עושים? ללכת עכשיו וללמוד איך מציבים גבולות?
תשאלו אותי? כן! בטח. הילדים שלנו זה הדבר הכי יקר לנו. לא נולדנו הורים וחובתנו ללמוד,להשתלם ולהבין שהענקת גבולות זו דרך חיים. זה מה שיבנה בילדים שלנו ביטחון וילדים בטוחים יגדלו להיות בוגרים משמעותיים, בעלי דימוי עצמי גבוה וכמובן שגם יצליחו יותר להגשים את עצמם.
חוץ מזה מה לעשות?
הנה כמה טיפים:

1.מיטת מעבר\ילדים- אומר את זה כאן בצורה חד משמעית-
****לא מעבירים ילד או ילדה למיטה של גדולים לפני שהילד נרדם עצמאית במיטת תינוק**** והסיבה פשוטה-ללמד ילד להירדם עצמאית במיטה שהוא יכול לקום ממנה זה הרבה יותר קשה מלימוד כזה במיטת תינוק. במיטת תינוק יש לנו שליטה גבוהה במה שיעשה הילד וכך אנחנו חוסכים זירה נוספת של התמודדות חוץ מלימוד של הירדמות עצמאית וגמילה מהקשרי שינה אלו ואחרים(נוכחות הורית\נדנוד\בקבוק וכד'). אז לפני שאתם עושים את המעבר הזה ואל תחכו שהילד כבר קופץ בנג'י מהמיטה-תלמדו אותו להירדם עצמאית, במיטה שלו, תגמלו מהאכלות לילה(במידה והכל תקין בריאותית) וכך תחסכו לעצמכם הרבה מאד עגמת נפש והטשה.
בנוסף,לפני גיל שנתיים אני לא ממליצה להעביר, תנסו כמה שיותר לאחר את המעבר.

2."רשימת אחרונים"- זו בעצם הכנה ותיאום ציפיות עם הילד או הילדה שלכם. קחו כרטיסיות קטנות, תציירו את תדפיסו יעל כל אחת מהן את כל הפעולות שאתם עושים לפני השינה-נשיקה,חיבוק,מים,פיפי\קקי,ארוחת ערב, מקלחת, נשיקה לדובי\לאח הקטן וכל מה שגורם לפעוט שלכם לרצות אח"כ לצאת מהמיטה. כל הערב לפני השינה הכניסו יחד עם הילד כל כרטיסיה לשקית שתכינו מראש. הגבילו כל אחד מהם פעם אחת בלבד(!) ונשיקה וחיבוק אפשר פעמיים או שלוש אך שייה גבול מסיים גם שם. 3 נשיקות-בלחיים ובמצח לדוגמא.
הרשימה הזו עושה סדר גם לכם וגם לילד, מגדירה לילד מה עושים עכשיו ומה לא יתאפשר ברגע שנכנסים למיטה.
עם זאת-אל תצפו של תהיה התנגדות מצידו, תצטרכו להיות שם איתו, לחבק ולנחם אך לא לאפשר לו לקבל עוד מים או כל דבר אחר שיוציא אותו מהמיטה.

3.זמן אמא ואבא- עידן הטלפונים והמדיה לא תמיד משאיר לנו זמן אישי עם הילדים שלנו. אנחנו טרודים קופצים מכל צליל של ווצאפ וכך עובר עלינו אחה"צ שלם בלי שראינו, אבל ראינו במובן השלם של המילה, את הילדים שלנו. שימו את הטלפון על שקט, כל עוד אין משו חשוב, אל תפתחו את הטלפון ותנו לילד הרגשה שרק הוא כרגע מעניין אותנו. תשחקו,תאפו, תבשלו,תצחקו, תדמיינו או כל דבר שייצר ביניכם לבין הילדים שלכם תקשורת.
ילד שלא יקבל מספיק תשומת לב ביום-יחפש אותה בלילה. ותשומת לב לא צריכה להיות בג'ימבורי,גינה או גלידה כל אחה"צ, אלא דווקא להפך, לפחות בעיניי.
ואפרופו-הלקוחות שלי יודעים שבין 4 ל8 אני לא זמינה. זה עניין של בחירה ומודעות.

4.כבר עברנו למיטת מעבר והוא קם בלי הפסקה, מה עכשיו?
שבו בחדר. להחזיר אותו כל רגע למיטה מספק לו את מה שהוא רוצה-תשומת לב ולא יביא אותו להירדמות (תראו לי ילד שנרדם תוך כדי ריצה\משחק עם ההורים). שבו שם. אל תאפשרו יציאה מהחדר. תרימו את כל המשחקים למעלה כדי שלא תהיה לו אפשרות להתעסק במשו ותחכו שירדם.תחזקו אותו חיובית כאשר הוא שם ראש על הכרית ומתמסר לשינה, חיזק יכול להיות חיוך לעברו\ליטוף קצר\מילה טובה לא יותר. אם הא קם מהמיטה אל תתייחסו ורק תזמינו אותו לשים ראש על כרית מדי פעם. כן? כן. לא?לא. אל תכנסו איתו למאבק כח.התרחקו עם הכיסא כל כמה הימים לעבר הדלת.
תהיו עיקביים ונחושים ותראו תוצאות. מניסיון.

5.צרו טקס שינה קבוע ומסודר. שורת פעולות קבועות כל ערב, רוטינה שחוזרת על עצמה-עמעום אורות,מקלחת נעימה, משחק רגוע, סיפור. השתדלו להמעיט במסכים בשעה שלפני השינה ואותו נ"ל על משחקים מרעישים וחופרים. שחק בפאזל, לוטו, לגו וכד'.
ילדים אוהבים סדר ובעיקר אוהבים לדעת מה הולך לקרות ומה הציפייה מהם בכל שלב. תייצרו סדר-יהיה סדר.

מקווה שהצלחתי לזרוע כמה רעיונות.
תתייגו חברות עם פעוטות נמרצים ;)

מאחלת לכן לילות שקטים,
מוזמנות ומוזמנים לשאול כאן שאלות❤️
אפרת

אז השבת, האיש שלי "סגר" בבית. 

אנחנו מהזוגות שחופרים. 

חופרים על כל דבר. 

כלכלה,פוליטיקה,הורות,יהדות-כל נושא שתתנו לנו, נמצא מה להגיד עליו, להחליף דעות וסתם להכיר אחד את השני יותר טוב גם אחרי 9 שנים יחד :) 

אמנם צור פתח סיפריית השאלה שיש בה מדפים שלמים בבית שמוקדשים לספרי היסטוריה\דוקו\כבר לא עוקבת ולי יש מדף אחד אך משובח ביותר של הספרים שאני אוהבת-אבל אנחנו פיטים. 

ותשאלו למה? 

כי אני לא קראתי ולו ספר אחד משלו. 

והוא קרא כבר שניים מהמדף שלי. ( ה-אימוג'י האהוב על נשים צודקות)

אחד מהם הוא הספר "אינטלגנציה אבהית" של ד"ר עלי כץ. ספר חובה לכל גבר ואבא בישראל ובעיקר בעיקר-ספר חובה לנו *הנשים*. ספר שובר מיתוסים. מרגש. עמוק. שנותן זוית הסתכלות ייחודית ובת ימינו על תפקיד האבא אז והיום והקשר בין זה לבין מערכת היחסים שעליה ייבנה הקשר עם הילדים. 

בשבת אחה"צ בעוד הילדים קורעים את הבית לגזרים, החלה שיחה בינינו על אבהות.  

צור קצת מאוהב בעלי, לא נעים לומר ;) 

והוא החל לשתף אותי בתובנות שלו מהספר הנפלא הזה שהוא גמר ביומיים ואני בשבועיים(סתם כי אני דחיינית כרונית) 

ובמקום שאני אעשה לכם רשימת תובנות החלטתי לכתוב את זה מנקודת המבט שלנו,הנשים:

החכמות,החזקות,בעלות האינטואיציה,היודעות כל-בעיקר מה שקשור לילדים שלנו. 

ולפני כן אני רוצה לומר שהאיש שלצידי, בדרכו ובסבלנות אין קץ בנה ועודו בונה קשר עם שלושת ילדינו שאני לעיתים אפילו מקנאה בו,קשר חזק,אינטואטיבי,עמוק ואבהי כאשר היו לו(וגם לאגו שלי) כל הסיבות בעולם לוותר עליהם. כן אני קוראת לזה לוותר עליהם. 

תשבו. 

זה ארוך :) 

מקווה שישתלם לכם. 

"מאמי, תחזיק אותו ככה, לא ככה, זה לא טוב לו"

"מאמי, הוא לא אוהב את זה ככה, תעשה חדש!"

"מאמי, תן לי. אני יעשה, אתה סתם מסתבך"

"מאמי, נו...לא ככה,הוא אוהב את המלפפון עגול,חתוך ומקולף"

"מאמי,תחמם לו את האוכל בדיוק 2 דקות, תן לו את המזלג הכחול ואל תשכח גם להכין לו סלט קצוץ אבל את העגבניה תקלף. טוב מאמי?"

אני יודעת הכל. 

אני יודעת מה נכון לילדים. 

מה הם אוהבים. 

איך הם מרגישים. 

מה הם צריכים. 

אני יודעת. 

ואתה, אבא שלהם, לא יודע. 

לא, לא , כי אתה באמת לא יודע. 

כי אני יודעת יותר טוב. 

אתה תמשיך ותתעסק בלהביא כסף. 

ואני, גם כשאהיה בעבודה אגיד לך איך להרגיע את טל, מה להכין לאיילת ובמה ישי אוהב לשחק.

אני יגיד לך מה הם מרגישים בכל רגע נתון. 

אני האשה, היודעת כל, האמא שקנתה את הבלעדיות בטאבו בכל הקשור לילדים שלנו. 

אתה? תעשה בדיוק מה שאני אומרת. 

לא, מאמי, אתה אבא מהמם, באמת מהמם, אבל בדרך שלי. 

הם פשוט רגילים אליי ולא אליך. אל תיעלב. 

אתה פשוט....אממממ איך לומר? גבר. 

גבר שהוא אבא שווה ליצור נטול אינטואיציות וללא טיפת יכולת סינכרון\הרגעה של שלושה ילדים קטנים. 

הם אמנם יגידו "אבא" כבר בהתחלה, ירוצו אליך כשתיכנס הביתה ויחכו כל אחה"צ שתשחק איתם על השטיח. 

אבל אז אתה מגיע, משחק איתם קצץ

או בעברית "מעסיק לי אותם" כדי שאוכל להכין ארוחת ערב כי הרי אני יודעת איך,כמה ולמה ואתה-לא. 

ואז אותו סשן קבוע של צרחות "אני רוצה שאמא תקלח אותי, לא אבא!" ואני מתעצבנת "מה זה משנה מי מקלח? זו אשמתך!"- אתה אשם. 

ותוך כדי ההאשמות אני גם קצת גאה ושמחה שהגוזל שלי בוחר פעם אחר פעם *בי*. 

בוסט לאגו מה יש? 

עד הלילה.

אני מאכילה,מלבישה,לוקחת,מחזירה,מחליפה,מקלחת ו-מרדימה! 

ואז בלילה כשאני מעירה אותו כדי לגשת לפעוט הצרחן שלי, הוא צורח  "אמאאאאאא" ואני מגיעה ותוך דקה הפלא ופלא-שקט. 

והוא חוזר לישון. 

ואני נותרת עם המחשבות-

ואולי אני לא יודעת. 

ואולי אפנה מעט מקום לאבא שלהם. 

לאיש שלי. 

לאבי ילדיי. 

אולי אנסה לתת לו מקום בלב ההורות שלנו. 

שלנו. לא שלי. "שלנו". 

הוא יודע. 

הוא יצטרך אולי להתאמץ קצת יותר כדי לדעת אבל הוא באמת יודע. 

הוא יודע להכין חביתה-בדרכו. 

ולהרגיע את התינוק שלנו בדרכו. 

ולחבק ולנחם את בת ה3 שנפלה מהמגלשה.

ולקלח,להלביש, להאכיל,לספר סיפור ואפילו-

להרדים. 

הוא יודע. 

להיות אבא לא שווה להיות חסר רגשות ונטול אינטואיציות. 

להיות אבא לא שווה לקבל הוראות מאמא איך כמה ולמה בכל רגע נתון. 

להיות אבא זו קודם כל ההחלטה שלי-בת זוגו,אשתו,אם ילדיו. 

להיות אישה של אבא זה להבין שיש לו הדרכים שלו,הכישורים שלו, הדרך שלו להביע אהבה לילדים שלנו, הדרך שלו לקלח ולהיות שם בשבילם. 

לא רק להיות זה שמשחק או נהג המונית המשפחתי.

להיות אבא זה לא שווה "עוד ילד" שאני צריכה לגדל או "מעסיק רישמי של הילדים בעת הצורך" וגם לא "הכספומט" ו"הצייד". 

להיות אבא זה להיות עוגן לילדים שלנו. 

להיות שם ברגעים המרגשים,המתסכלים,השמחים והעצובים. 

להיות שם בשביל הילדים שלנו. יחד. 

כי אין לאף אחד מאיתנו בלעדיות על הלב שלהם. 

ואבא יכול להיות גם רגיש,מחבק,מנחם ואוהב למרות שהוא....אמממ...נו....הדבר הזה-

גבר. 

ואני 

האמא

החכמה

המהממת

והצודקת

למדתי שדרכו אמנם שונה משלי אבל כ"כ דומה למה שאני רוצה לילדים שלי

הבוקר ישי שלי התעורר בקטע של להראות לי מי הבוס בבית :) 

צחצוח שיניים-ויכוח. 

להתלבש-ויכוח. 

לנעול נעליים-ויכוח. 

לעזור לאחותו ללבוש מעיל-ויכוח. 

אני, נושמת עמוק. 

מאריכה שרירים. 

מבינה שהוא לא נגדי. 

אלא בעד עצמו. 

מ6 וחצי עד 7 הוא הציק לאחיות שלו-

"איילת המטולטלת", "טלטול פיצקול" וכד'.

לא נתן לי רגע להתלבש ולהתארגן.

והקש-החליט שהוא לא הולך לגן, 

התיישב על הרצפה ואמר לי-

"אמא אני מחליט שאני לא הולך לגן היום!" 

התאפקתי לא לצחוק()

שוב נשמתי

אחרי הרבה אימונים אני כבר למודת רעיונות לשעת חירום. 

אנחנו לא מדברים איומים. 

ולא מדברים תנאים. 

אמרתי לו שאנחנו יוצאים לגן ואני מחכה שהוא יקום. 

והוא בשלו. 

ומשומקום אחותו,איילת בת ה4  אמרה לי-

"אמא! ישי מעצבן! למה הוא לא מקשיב לך?אני ילדה טובה, אני מקשיבה" ()

והבנתי שזה הרגע שלי. 

הרי בקלות הייתי יכולה לקחת את זה ל"נכון! את מקסימה וישי לא מתנהג יפה" 

וכמה שזה היה פוגע בו, מוריד אותו. 

וזה בלי לדבר על המושג "התנהגות יפה" ויצירת תחרותיות לא בריאה בין אחים.  

ישי ישב על הרצפה,עשה עצמו כאילו לא שמע אבל עם פרצוף נעלב, הסתכלתי עליו ואמרתי לו-לה

"ישי ילד נפלא. ישי ילד עקשן ועקשנות זו תכונה נפלאה. עכשיו קצת קשה לו. עוד רגע הוא יקום ונלך לגן" 

הוא הסתכל עליי. 

כאילו לא האמין למה שיצא לי מהפה. 

המשכתי בשלי וחיכיתי. 

חזרתי לסלון והילד היה לבוש,נעול ועטוף. 

יצאנו לגנים. 

איילת וטל רצו קדימה והוא נשאר איתי מאחור, דברנו על מה שקרה הבוקר ושאלתי אותו מה יעזור לו בפעם הבאה להתארגן בכיף. הוא חשב ואז אמר לי "שאיילת לא תעליב אותי". 

המשכנו לשוחח, קנינו מאפה קטן במאפייה בדרך ובכניסה לגן אמרתי לו את המשפט שהולך איתנו לכל מקום- 

If you dream it you can do it. 

להאמין בהם.

במה שהם. 

גם ובעיקר כשהם "לא מתנהגים יפה" 

להתאמן על השריר הזה. 

ולהיות המצפן שלהם בדרך.

בגן-
"אתה בוגר אל תבכה"
נכון אתה בוגר? בוגרים לא בוכים!"
"אתה בן 3 אתה בוגר חמודי"
"את בוגרת ואת נכנסת יפה לגן חמודה"
"מי מראה לי כמה הוא בוגר?"
"ויתרת לשולה על הצבע האדום? איזו בוגרת את"
............
בבית-
"איזו בוגרת את שזרקת את החיתול של...לפח"
"מי בוגר ואוסף את המשחקים?"
"אבל את בוגרת ואת צריכה להבין שאמא אמרה רק אחד"
"אתה בוגר ותפסיק לבכות על כל שטות!"
"מי בוגר של אבא?"

בוגר. בוגרת. התבגרנו.
שורש ב.ג.ר.
ללא ספק השורש הכי נפוץ החל מהראשון בספטמבר ועד בכלל.
לא יודעת מה איתכם, במקומם, הייתי מתבעסת להתבגר.
מצפים מהם להיות בוגרים בגיל 3.
מצפים מהם לא לבכות בפרידה בבוקר כי הם "בוגרים".
מצפים מהם להיות צריכים ומוכרחים בשם ה"התבגרת".
מצפים מהם לאסוף משחקים כי הם "בוגרים"(שמישהו יגיד לי מה הקשר).
אנחנו לא מפסיקים להגיד להם כמה הם בוגרים וגדולים כשלמעשה הם בכלל לא ובשם אותה בגרות כביכול אנחנו אומרים/דורשים מהם לא לבכות כשנפרדים,לקחת את החיתול של האח הקטן לפח, להתקלח, לצחצח שיניים, לא לפספס בגן פיפי/קקי, להסתפק בעוגיה אחת בבוקר ולעשות כל מה שאמא ואבא אומרים כי אתה בוגר.

אז באתי להזכיר לי ולכולנו, הורים לילדים בגיל הרך(וגם קצת אחרי), הילדים שלנו לא בוגרים בכלל.
הם קטנים,הם תלויים בנו, אנחנו כל עולמם, פרידות קשות להם כמו שהם קשות לנו, הם בוכים כי זו דרכם להביע רגשות, זו דרכם להגיד "קשה לי".
האם אין מקום לילד לבכות בלי שיגידו לו כמה הוא בוגר? מה אנחנו היינו רוצים שיגידו לנו ברגע של פרידה?
"אויש נו את כבר בת 30 אחותי תפסיקי לבכות! כולה מילואים שבוע והוא חוזר!"
או-
"וואו אני מזה מבינה אותך, אבל הוא יחזור הכל יהיה בסדר".
וביום שהצלחנו באיזשהו פרוייקט בעבודה מה היינו רוצים לשמוע? "כמה את בוגרת!" או "וואו את פשוט מעולה בלנהל אנשים!".
כך גם עם הילדים שלנו, תהיו ספציפים, ככל שנהיה יותר מדוייקים במחמאה/מילה טובה כך הילד ירגיש שמכירים בו, שרואים אותו, את הדברים הטובים שבו, נחזק בו את תחושת המסוגלות ואת האמונה בעצמו ובמה שהוא.
במקום "אתה בוגר תאסוף את המשחקים" תגידו-
"חמודי,זה הזמן לאסוף את הלגו".
במקום "אתה בוגר אל תבכה. אמא רק הולכת לעבודה וחוזרת", תגידו -
"קשה לך שאמא הולכת, אני מבינה מתוקה שלי, אני אחזור לקחת אותך בסוף היום".
תכירו ברגשות שלהם,זה מה שיהפוך את השיח בבית שלכם וביניכם לאמפתי, פתוח, מזמין ונעים.

מאחלת לכולנו להיות תמיד קשובים ופתוחים לילדים שלנו❤

אפרת.