#נוכחות_הורית
ואם תהיתם-
כן ניתן להיות נוכחים בחיים של הילדים שלנו גם בעידן ה9 שעות עבודה ביום, פייסבוק וסמארטפון.
ואם תהיתם-
כן ניתן להיות נוכחים בחיים של הילדים שלנו גם בעידן ה9 שעות עבודה ביום, פייסבוק וסמארטפון.
שבוע שעבר הגעתי באחד הימים הביתה ב6 בערב.
הילדים שלי נכנסים למיטות ב7 כך שהיתה לי שעה אחת עד שהם כבר היו מאבדים את זה
הכנו ארוחת ערב-כיוונתי לטוסטים ומלפפונים חתוכים כדי שגם טל בת ה3, דרך איילת בת ה4 ועד ישי בן ה6 יוכלו להיות שותפים בהכנה.
ישי קילף וחתך מלפפונים.
איילת ערכה את השולחן.
טל מרחה קטשופ ושמה גבנ"צ.
ישבנו לאכול. דברנו. קשקשנו. צחקנו.
התקלחנו.
לא הספקנו סיפור אז אמרתי להם שאספר להם סיפור במיטה על מושית, מני וקיפי.
3 דמויות שנהיו חלק מהמשפחה, סיפור דימיוני לחלוטין מפרי דימיוני
שכבתי ליד כל אחד מהם כמה דקות, מריחה אותם ונושמת כל אחד מהם עמוק לתוכי.
הם נרדמו.
ומצאתי את עצמי תוהה על קנקנו של המושג הזה-
#נוכחות_הורית
האיזונים בין הנוכחות הפיזית לנוכחות הפנימית, זו שלא רואים.
זו שמסתכמת בשעה שעתיים ביום וזהו.
וזה קורה כי כאלה הם החיים.
וילד, לא משנה כמה נהיה איתו-ירצה עוד ועוד.
אז לא,
אני לא מורידה מערכה של הנוכחות הפיזית, היא חשובה ולא פחות מ*קריטית* לבנייה של מערכת יחסים שלימה(לא מושלמת!) עם הילדים שלנו.
וזו לא תמיד תלויה בנו.
אנחנו אנשים שרוצים
לגדול
להתקדם
ללמוד
להתפתח
כבני אדם בפני עצמנו.
לנסח את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו כאנשים מבוגרים.
להיות הורה זו דרך חיים ולא רק בין 4 ל7.
להיות הורה זה תמיד.
זה הולך איתנו ופוגש אותנו בכל מקום ובכל דרך.
להיות נוכחים בחיי הילדים שלנו, לא תלוי רק במספר השעות שנהיה איתם ביום.
נוכחות הורית זו הדמות הזו שהילדים שלנו יראו בכל גם כשלא נהיה שם.
נוכחות הורית זה קודם כל המקום שלנו בנפש.
להיות הורה נוכח זה לראות בעצמנו כמי שמנהיגים משפחה.
כמי שמראים להם את הדרך.
וכמי שיהיו המצפן שלהם לחיים.
להיות הורה נוכח זה לא לוותר על עצמנו.
זה לחלום חלומות ולהגשים אותם.
ויהיו ימים טובים וגם פחות.
ויהיו ימים שנצטרך לשים רגע את עצמנו בצד
ולהתמקד ואז גם להיות נוכחים יותר פיזית.
וגם יבואו ימים אחרים שנשים לרגע את הנוכחות הפיזית בצד ונשים במרכז הבמה את עצמנו.
ונהיה נוכחים פחות אבל לא באמת.
כי בסוף הורות זו דרך חיים.
ואת רגשות האשם והמצפון
נשים בצד.
ונמצה את הזמן עם הילדים שלנו בזמן שכן יש לנו.
נשים טלפונים בצד.
נעלה לפייסבוק את הסלפי ארוחת ערב
ונתכתב עם החברה
או עם הבוס
או עם אמא
בערב.
אחרי שראינו אותם.
ראינו במובן השלם. ולא המושלם.
לזכור שהילדים שלנו לא צריכים ג'ימבורי או ארטיק אחה"צ כדי להרגיש אהובים,
הם צריכים הורים שבלי הרבה מילים יהיו שם.
הילדים שלי נכנסים למיטות ב7 כך שהיתה לי שעה אחת עד שהם כבר היו מאבדים את זה
הכנו ארוחת ערב-כיוונתי לטוסטים ומלפפונים חתוכים כדי שגם טל בת ה3, דרך איילת בת ה4 ועד ישי בן ה6 יוכלו להיות שותפים בהכנה.
ישי קילף וחתך מלפפונים.
איילת ערכה את השולחן.
טל מרחה קטשופ ושמה גבנ"צ.
ישבנו לאכול. דברנו. קשקשנו. צחקנו.
התקלחנו.
לא הספקנו סיפור אז אמרתי להם שאספר להם סיפור במיטה על מושית, מני וקיפי.
3 דמויות שנהיו חלק מהמשפחה, סיפור דימיוני לחלוטין מפרי דימיוני
שכבתי ליד כל אחד מהם כמה דקות, מריחה אותם ונושמת כל אחד מהם עמוק לתוכי.
הם נרדמו.
ומצאתי את עצמי תוהה על קנקנו של המושג הזה-
#נוכחות_הורית
האיזונים בין הנוכחות הפיזית לנוכחות הפנימית, זו שלא רואים.
זו שמסתכמת בשעה שעתיים ביום וזהו.
וזה קורה כי כאלה הם החיים.
וילד, לא משנה כמה נהיה איתו-ירצה עוד ועוד.
אז לא,
אני לא מורידה מערכה של הנוכחות הפיזית, היא חשובה ולא פחות מ*קריטית* לבנייה של מערכת יחסים שלימה(לא מושלמת!) עם הילדים שלנו.
וזו לא תמיד תלויה בנו.
אנחנו אנשים שרוצים
לגדול
להתקדם
ללמוד
להתפתח
כבני אדם בפני עצמנו.
לנסח את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו כאנשים מבוגרים.
להיות הורה זו דרך חיים ולא רק בין 4 ל7.
להיות הורה זה תמיד.
זה הולך איתנו ופוגש אותנו בכל מקום ובכל דרך.
להיות נוכחים בחיי הילדים שלנו, לא תלוי רק במספר השעות שנהיה איתם ביום.
נוכחות הורית זו הדמות הזו שהילדים שלנו יראו בכל גם כשלא נהיה שם.
נוכחות הורית זה קודם כל המקום שלנו בנפש.
להיות הורה נוכח זה לראות בעצמנו כמי שמנהיגים משפחה.
כמי שמראים להם את הדרך.
וכמי שיהיו המצפן שלהם לחיים.
להיות הורה נוכח זה לא לוותר על עצמנו.
זה לחלום חלומות ולהגשים אותם.
ויהיו ימים טובים וגם פחות.
ויהיו ימים שנצטרך לשים רגע את עצמנו בצד
ולהתמקד ואז גם להיות נוכחים יותר פיזית.
וגם יבואו ימים אחרים שנשים לרגע את הנוכחות הפיזית בצד ונשים במרכז הבמה את עצמנו.
ונהיה נוכחים פחות אבל לא באמת.
כי בסוף הורות זו דרך חיים.
ואת רגשות האשם והמצפון
נשים בצד.
ונמצה את הזמן עם הילדים שלנו בזמן שכן יש לנו.
נשים טלפונים בצד.
נעלה לפייסבוק את הסלפי ארוחת ערב
ונתכתב עם החברה
או עם הבוס
או עם אמא
בערב.
אחרי שראינו אותם.
ראינו במובן השלם. ולא המושלם.
לזכור שהילדים שלנו לא צריכים ג'ימבורי או ארטיק אחה"צ כדי להרגיש אהובים,
הם צריכים הורים שבלי הרבה מילים יהיו שם.
להיות הורה
זה למצוא כל הזמן
את האיזון הזה
בין נוכחות פיזית
לנוכחות הזו שלא רואים
ולא שומעים אותה.
זה למצוא כל הזמן
את האיזון הזה
בין נוכחות פיזית
לנוכחות הזו שלא רואים
ולא שומעים אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה