אבא,
אבא שלי,
היי שומע?
אבאאאאא אבאאאאא
אוף אתה לא שומע?
נו כבר קראתי לך 5 פעמים!
די עם הפלאפון.
הייתי 8 שעות בגן, סבתא באה לאסוף אותי ועכשיו השעה 18:30 ויש עוד חצי שעה עד שתגיד לי "בוא למיטה לישון".
ואני? אני אלך אחריך בלי להגיד מילה ואכנס למיטה, לפעמים תכסה אותי, לפעמים גם זה לא, תשב לידי עם הפלאפון ואני אסתכל על הקירות עד שארדם.
פעם שמעתי שיש אבא שמלטף.
ומשחק.
ומרדים.
וקורא סיפור לפני השינה.
אבא,
למה תמיד כשאני נופל אתה קורא לאמא?
אתה לא סומך על עצמך שתדע להרגיע אותי? למה כי אני משתולל וצועק "אני רוצה את אמא", אז מה אם אני צועק.
אם לא תילחם עליי אף אחד אחר לא יעשה את זה.
וכשאני רעב אתה אומר "תבקש מאמא". למה אוכל תמיד נראה לך כמו סתם משהו טכני ולא כהזדמנות לקשר ושיחה?
אני מזה אוהב לחתוך עם אמא ירקות ולהכין טוסט, אני חושב שגם איתך זה צריך להיות כיף.
אני יודע שאתה עייף ועובד קשה ולעבור ברגע לעולם הילדים אחרי יום שלם שהיית בעולם של המבוגרים זה קשה.
ולהגיע הביתה ב18:00 בערב ל-
"אבא תשחק איתי דאבל!"
"אבא אני רעב!"
"אבא בוא תראה את המטוס שבניתי!"
"אבא תלמד אותי לעשות סלטה"
לא תמיד הדבר הכי כיפי.
אבל אבא אני זקוק לך.
אני זקוק לך לא פחות מאשר אני זקוק לאמא.
אתה תולה כ"כ הרבה באמא, כל יציאה לפארק אתה מקבל תדרוך צבאי על לפרט הכי קטן, כולל תגובות לכל התרחישים האפשריים מה אני צריך וכמה, כל פעם שאני צריך משהו לגן אתה אומר לי "אל תשכח להגיד לאמא" ו"אמא יודעת תשאל אותה".
אתה רוצה שבגיל 14 אני יספר לך על האהבה הראשונה שלי?
ובגיל 15 שאתייעץ איתך לאיזו מגמה ללכת?
ובגיל 16 אתייעץ איתך מה לקנות לחברה שלי ליומולדת?
ובגיל 17?
ו18 כשאהיה בצבא?
אתה רוצה נכון? או שגם אז תשלח אותי לאמא?
הייתי רוצה להגיע לגיל 16 ולדעת שיש לי אבא שיודע להקשיב
לנחם
לתת חיבוק
לתת עצה נטולת ביקורת
להסתכל לי בעיניים, אותם עיניים שניחמו אותי כשנפלתי מהמגלשה, אותם ידיים שרכיבו איתי לגו, אותם רגליים שצעדו איתי לגן ומהגן, אותם אזניים שלחשו באזני "לילה טוב מתוק של אבא" אחרי הסיפור שבחרי לפני השינה.
כל אלה לא יגיעו פתאום בגיל 17 כשתרצה שאשתף אותך, אבא.
דווקא כשאני קטן ואני רוצה לספר לך,לשחק איתך,לקפוץ עליך,להיות איתך תתאמץ להיות.
אלה ימים שלא יחזרו.
אבא שלי,
היי שומע?
אבאאאאא אבאאאאא
אוף אתה לא שומע?
נו כבר קראתי לך 5 פעמים!
די עם הפלאפון.
הייתי 8 שעות בגן, סבתא באה לאסוף אותי ועכשיו השעה 18:30 ויש עוד חצי שעה עד שתגיד לי "בוא למיטה לישון".
ואני? אני אלך אחריך בלי להגיד מילה ואכנס למיטה, לפעמים תכסה אותי, לפעמים גם זה לא, תשב לידי עם הפלאפון ואני אסתכל על הקירות עד שארדם.
פעם שמעתי שיש אבא שמלטף.
ומשחק.
ומרדים.
וקורא סיפור לפני השינה.
אבא,
למה תמיד כשאני נופל אתה קורא לאמא?
אתה לא סומך על עצמך שתדע להרגיע אותי? למה כי אני משתולל וצועק "אני רוצה את אמא", אז מה אם אני צועק.
אם לא תילחם עליי אף אחד אחר לא יעשה את זה.
וכשאני רעב אתה אומר "תבקש מאמא". למה אוכל תמיד נראה לך כמו סתם משהו טכני ולא כהזדמנות לקשר ושיחה?
אני מזה אוהב לחתוך עם אמא ירקות ולהכין טוסט, אני חושב שגם איתך זה צריך להיות כיף.
אני יודע שאתה עייף ועובד קשה ולעבור ברגע לעולם הילדים אחרי יום שלם שהיית בעולם של המבוגרים זה קשה.
ולהגיע הביתה ב18:00 בערב ל-
"אבא תשחק איתי דאבל!"
"אבא אני רעב!"
"אבא בוא תראה את המטוס שבניתי!"
"אבא תלמד אותי לעשות סלטה"
לא תמיד הדבר הכי כיפי.
אבל אבא אני זקוק לך.
אני זקוק לך לא פחות מאשר אני זקוק לאמא.
אתה תולה כ"כ הרבה באמא, כל יציאה לפארק אתה מקבל תדרוך צבאי על לפרט הכי קטן, כולל תגובות לכל התרחישים האפשריים מה אני צריך וכמה, כל פעם שאני צריך משהו לגן אתה אומר לי "אל תשכח להגיד לאמא" ו"אמא יודעת תשאל אותה".
אתה רוצה שבגיל 14 אני יספר לך על האהבה הראשונה שלי?
ובגיל 15 שאתייעץ איתך לאיזו מגמה ללכת?
ובגיל 16 אתייעץ איתך מה לקנות לחברה שלי ליומולדת?
ובגיל 17?
ו18 כשאהיה בצבא?
אתה רוצה נכון? או שגם אז תשלח אותי לאמא?
הייתי רוצה להגיע לגיל 16 ולדעת שיש לי אבא שיודע להקשיב
לנחם
לתת חיבוק
לתת עצה נטולת ביקורת
להסתכל לי בעיניים, אותם עיניים שניחמו אותי כשנפלתי מהמגלשה, אותם ידיים שרכיבו איתי לגו, אותם רגליים שצעדו איתי לגן ומהגן, אותם אזניים שלחשו באזני "לילה טוב מתוק של אבא" אחרי הסיפור שבחרי לפני השינה.
כל אלה לא יגיעו פתאום בגיל 17 כשתרצה שאשתף אותך, אבא.
דווקא כשאני קטן ואני רוצה לספר לך,לשחק איתך,לקפוץ עליך,להיות איתך תתאמץ להיות.
אלה ימים שלא יחזרו.
אני גדל ואם לא תלחם על הקשר איתי כשאני קטן, אני לא אלחם עליך.
כי זה התפקיד שלך אבא.
כי זה התפקיד שלך אבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה