בגן-
"אתה בוגר אל תבכה"
נכון אתה בוגר? בוגרים לא בוכים!"
"אתה בן 3 אתה בוגר חמודי"
"את בוגרת ואת נכנסת יפה לגן חמודה"
"מי מראה לי כמה הוא בוגר?"
"ויתרת לשולה על הצבע האדום? איזו בוגרת את"
............
בבית-
"איזו בוגרת את שזרקת את החיתול של...לפח"
"מי בוגר ואוסף את המשחקים?"
"אבל את בוגרת ואת צריכה להבין שאמא אמרה רק אחד"
"אתה בוגר ותפסיק לבכות על כל שטות!"
"מי בוגר של אבא?"

בוגר. בוגרת. התבגרנו.
שורש ב.ג.ר.
ללא ספק השורש הכי נפוץ החל מהראשון בספטמבר ועד בכלל.
לא יודעת מה איתכם, במקומם, הייתי מתבעסת להתבגר.
מצפים מהם להיות בוגרים בגיל 3.
מצפים מהם לא לבכות בפרידה בבוקר כי הם "בוגרים".
מצפים מהם להיות צריכים ומוכרחים בשם ה"התבגרת".
מצפים מהם לאסוף משחקים כי הם "בוגרים"(שמישהו יגיד לי מה הקשר).
אנחנו לא מפסיקים להגיד להם כמה הם בוגרים וגדולים כשלמעשה הם בכלל לא ובשם אותה בגרות כביכול אנחנו אומרים/דורשים מהם לא לבכות כשנפרדים,לקחת את החיתול של האח הקטן לפח, להתקלח, לצחצח שיניים, לא לפספס בגן פיפי/קקי, להסתפק בעוגיה אחת בבוקר ולעשות כל מה שאמא ואבא אומרים כי אתה בוגר.

אז באתי להזכיר לי ולכולנו, הורים לילדים בגיל הרך(וגם קצת אחרי), הילדים שלנו לא בוגרים בכלל.
הם קטנים,הם תלויים בנו, אנחנו כל עולמם, פרידות קשות להם כמו שהם קשות לנו, הם בוכים כי זו דרכם להביע רגשות, זו דרכם להגיד "קשה לי".
האם אין מקום לילד לבכות בלי שיגידו לו כמה הוא בוגר? מה אנחנו היינו רוצים שיגידו לנו ברגע של פרידה?
"אויש נו את כבר בת 30 אחותי תפסיקי לבכות! כולה מילואים שבוע והוא חוזר!"
או-
"וואו אני מזה מבינה אותך, אבל הוא יחזור הכל יהיה בסדר".
וביום שהצלחנו באיזשהו פרוייקט בעבודה מה היינו רוצים לשמוע? "כמה את בוגרת!" או "וואו את פשוט מעולה בלנהל אנשים!".
כך גם עם הילדים שלנו, תהיו ספציפים, ככל שנהיה יותר מדוייקים במחמאה/מילה טובה כך הילד ירגיש שמכירים בו, שרואים אותו, את הדברים הטובים שבו, נחזק בו את תחושת המסוגלות ואת האמונה בעצמו ובמה שהוא.
במקום "אתה בוגר תאסוף את המשחקים" תגידו-
"חמודי,זה הזמן לאסוף את הלגו".
במקום "אתה בוגר אל תבכה. אמא רק הולכת לעבודה וחוזרת", תגידו -
"קשה לך שאמא הולכת, אני מבינה מתוקה שלי, אני אחזור לקחת אותך בסוף היום".
תכירו ברגשות שלהם,זה מה שיהפוך את השיח בבית שלכם וביניכם לאמפתי, פתוח, מזמין ונעים.

מאחלת לכולנו להיות תמיד קשובים ופתוחים לילדים שלנו❤

אפרת.

לאחרונה יצא לי לתהות הרבה מאד על ההשפעה החברתית על ילדים בגיל הרך, מול ההשפעה הבלתי ניתנת לערעור של החינוך בבית והמודלינג שלנו ההורים.
למעשה, המחשבות שלי בנושא הזה התחילו בהתלבטות אישית שלנו כהורים לאיזה גן לשלוח כל ילד בעקבות מעבר דירה- מה היתרונות והחסרונות בכל גן, מה הילד יקבל מכל גן ומאידך מה הוא עלול להפסיד, האם החששות שלנו אמיתיות או דימיוניות? ובעצם אם אסכם הכל במשפט-
***האם השפעה חברתית בגיל הרך משמעותית יותר מחינוך חזק ומשמעותי שנעשה בבית?***
התשובה החד משמעית שלי לשאלה הזו היא-
לא!
ילדים בגיל הרך מחקים מה שהם רואים.
ככל שהדמויות לחיקוי של ילד יהיו משמעותיות וטובות יותר-הטוב שלהן יטמע בו ויהפוך לחלק ממנו, שזו בדיוק מטרת החינוך- חיקוי שמתחיל בינקות, ממשיך בגיל הרך והופך עם השנים לערכים טמועים וחזקים באדם.
נשאלתי לא מזמן ע"י אמא מהשכונה בה אני גרה- "וואו הבת שלך בגן *****-איזה אומץ! את היחידים הדתיים שם לא?" חוסכת מכם שמות של עדות ותתי מגזרים שאני מתביישת אפילו להעלות על הכתב.
המחשבה הזו שהילד בן ה3 שלי "יתקלקל" ו"ילמד דברים לא טובים" ממי שלא בדיוק כמוני, נראה כמוני, חושב כמוני, בצבע שלי, ב"רמה שלי"- מבוססת בעיקר בעיניי על פחד ובהלה שאין לה שום בסיס במציאות.
מה חשוב שיהיה בגן?
צוות חם,מסור ומקצועי וכמה שפחות ילדים.
ילדים "מקללים" ו"מרביצים" כי זה שלב התפתחותי בו הם מבינים שיש כח למילים שלהם ולמה שהם עושים, ילדים נהיים "חוצפנים" כי הם מפתחים רצון בריא להיות הם עצמם ולא אמא ואבא, ילדים בני 3 לא מקבעים התנהגויות וערכים בגלל חברה "לא טובה", אלא בגלל תגובה הורית לא נכונה.
מה אתם רוצים לשאול אותי עכשיו?
אבל למה להיכנס לצרות ולהביא על עצמנו אתגרים חינוכיים מיותרים כשאפשר ללכת בדרך הקלה?
אז תרשו לי לשאול אתכם חזרה-
מישהו יודע איזו דרך תהיה יותר קלה?
איך אתם יודעים שגן של 35 ילדים בדיוק כמוכם עדיף מגן של 23 ילדים שרובם לא כמוכם?
מה עומד כאן על כף המאזניים- גננת שמספיקה להתייחס לכל ילד או ילד שנמצא במקום שכולם כמוהו? ומה קורה עם חשיפה לתרבויות וצבעים שונים? האם אין זה ערך מספיק?
(ולא, אין כוונתי לגן שלא תואם את אורח חייכם המשפחתי)
כדאי לשאול את עצמנו בצמתים כאלה ממה באמת אנחנו חוששים,האם אנחנו מונעים מפחדים שיושבים על דעות קדומות או מפחד חי ובועט? מה נרויח מהגן הזה לעומת זה? מה חשוב יותר? עם מה הילד שלנו יתמודד(ילדים בצבע חום) ועם מה לא(35 ילדים)?

מה שרציתי בפוסט הזה זה בעיקר שתחשבו על הכח שלכם.
שתדעו שהכח שלכם גדול פי כמה וכמה מכל "גן מעורב" שתשלחו את הילד או הילדה שלכם.
שתדעו שמה שתביאו לבית שלכם, המודלינג שתשמשו והערכים שתכניסו לביתכם הם ורק הם ישפיעו לטווח הרחוק על הילדים שלכם.
בגיל הרך ילדים צריכים בעיקר מודלינג מספיק טוב לחקות אותו, זה בערך הדבר היחיד (כמעט) שאתם צריכים לעשות-להיות אנשים כמו שתרצו שהילדים שלכם יהיו. ולדאוג שכך גם יהיו אנשי החינוך שלהם.

"כחומר ביד היוצר" כך הם ילדינו.

מאחלת לנו שבוע טוב
והורות רכה ומיטיבה ליקרים לנו מכל❤
אפרת

גננת\סייעת יקרה,
זה אני הילד מהגן שלך,זוכרת?
האחד הזה מתוך 35.
את זוכרת?
אתמול, קצת הרגזתי אותך בבוקר כי חטפתי לשלומי את המשאית, ואת בתגובה שמת אותי ב"פינת המחשבות". 
אויש פינת המחשבות הזו-מי לימד אותך את זה? זה מעליב אותי.
הרגשתי כ"כ בודד ועצוב שם בפינה הזו.
ואת זוכרת? לפני כמה ימים אמרת לי בפנים זועפות "אתה יושב כאןןןן לידי!!!", את יודעת מה הרגשתי?
שאת לא סומכת עליי אף פעם וששמת עליי שלט בלתי נראה שכתוב עליו "הבעייתי", ואת יודעת מה זה עושה? זה עושה לי חשק עוד יותר לא להקשיב לך!
למה? בגלל שאני "כל הזמן" חוטף? אני לא.
אני חוטף רק לפעמים. את בוחרת לראות את ה"כל הזמן" הזה במקום לראות אותי, אותי, אותי וגם את הפעמים שויתרת לנגה ומירי על הבובה שאני כ'כ אוהב ולמרות שאני תפסתי!
וכשאת אומרת לסיייעת, כאילו בשקט כדי שלא אשמע-"הוא **שוב** פספס" ומנסה להסתיר את הפרצוף המבועס שלך-אל תחשבי שאני לא רואה כי אני כן. ומה את חושבת? שנעים לי לעשות פיפי בתחתונים? זה ממש לא כיף לי! זה קר,רטוב ואפילו קצת מסריח.
את יודעת מה הייתי רוצה?
הייתי רוצה שתאהבי אותי כמו שאני.
הייתי רוצה שתחבקי אותי כשאני מקבל מכה ולא תגידי לי "אתה גיבור" כי אני לא גיבור, אני בסה"כ בן 36 חודשים.
הייתי רוצה שתגידי לי כמה אני-
מתוק
אהוב
נהדר
נפלא
יפה
והילד הכי מיוחד בעולם.
גם כשאני מרביץ,אני יודע שזה לא בסדר, ואני גם יודע שיש לך עוד 35 ילדים בגן-אל תשימי אותי בפינה הזו. זה מעליב אותי. שמעתי פעם שאלה דברים שזוכרים אותם עד הבגרות ושזה עושה בלאגן בבטן כשנזכרים בהם.
וכשאת שומעת את יוני בוכה בפינת המשפחה ואני במקרה הייתי באזור-אל תמהרי להאשים אותי. אולי אתמול זה הייתי אני והיום לא? אולי.
תמיד תתני הזדמנות ללא נודע-מי יודע.

אני מאד אוהב אותך.
גם ההורים שלי מאד מאד מאד.
אמא שלי אפילו אמרה פעם לאבא שאם היא היתה צריכה להיות גננת היא היתה מעדיפה לקפוץ מהגג לפני. חחח וזה נורא הצחיק אותי.
אני חושב שלהיות איתנו, בעולם הילדים, זה אולי קשה, אנחנו לעיתים מעצבנים ולא תמיד יודעים להסביר במילים אז אנחנו מרביצים. ועדיין יוצא לנו במכנסיים. והטרקטור הזה בארגז החול הוא כ"כ חשוב לנו-בדיוק כמו האייפון שלך.
ואני חושב שזכית.
זכית כי....כי....אממממ....
כי פעם שמעתי את אבא אומר לי שגננות לא שוכחים לעולם! וגירסא דינקותא זה ממש עובד. אמיתי. אני אומר לך.
מה שתגידי לי אני יזכור לנצח.
מה ששידרת לי אני לא אשכח לעולם.
מה שעשית בשבילי אני אודה עליו כל ימי חיי.

בבקשה,
רק שאזכור דברים טובים ושמחים.
כי אל תשכחי אני קטן. קטן.

אוהב אותך,
אני

זה שוב אני.
הפעם אני כותב לכם, אמא ואבא שלי.
"מספיק כבר לעשות קקי בתחתונים, אתה גדול! קח אחריות כבר!" כך אמא אמרת לי לפני כמה ימים.
הסתכלתי עלייך מבויש, כאילו לא מאמין, עצוב ונכלם. ואת? את כל עולמי אמא. אני כזה קטן ואת כזו גדולה. ראיתי כמה הצטערת, החלפת לי בגדים וחיבקת אותי ואפילו ביקשת ממני סליחה שכעסת עליי. 
אני מצטער אמא שקשה לך בגללי אבל תביני שזה לא בכוונה כדי להכעיס אותך, אני מפחד לעשות קקי בשירותים, באמת מפחד. ממה את מפחדת אמא? את בטח מפחדת ממשהו, בטוח בטוח.
את יודע אבא?
באותו יום שאמרת לי "אני סומך עליך שתעשה קקי בשירותים" וכמה דקות אח"כ ביקשתי להתלבש בעצמי ואמרת לי "אתה קטן חמוד שלי", קצת יצאתי מבולבל אבא. אני גדול רק לקקי בשירותים ולהתלבש לא? אז אולי אני ישים הפוך את החולצה ותצטרך ללמד אותי אבל אם לא תיתן לי הזדמנות מי כן יתן לי?
וכשביקשתי ממך אמא להוריד כביסה, לערוך שולחן,לשטוף ידיים,לקחת מים,לטפס למגלשה בעצמי-בכולם אמרת לי "כשתגדל...אתה רק בן שלוש".
אז רגע לא הבנתי אמא, אבא, אני גדול לקקי באסלה וקטן למלנטה דברים אחרים שאני רוצה לעשות *לבד*?
אתם מאמינים בי בכלל? סומכים עליי?
כי אני לא מרגיש ככה.
לא, אני לא חושב שאתם לא אוהבים אותי, אני יודע שכן...אני אני יודע!!!! אתם פשוט רוצים שהכל יהיה בדרך שלכם כי זה הכי מהר והכי פשוט והכי מוכר ואז ואז....אתם מפספסים אותי.
אם אני גדול כדי להיות בלי חיתול-אני גם גדול כדי להתלבש בעצמי ולנעול נעליים ואפילו לחתוך סלט ביחד איתכם!
אני יכול.
אני בן שלוש.
אני רוצה שתתנו לי לנסות, אתם יודעים מה יקרה מקסימום? אני יצליח.
וואי וואי וואי אתם לא מבינים כמה אני שמח וגאה כשאתם מחזקים אותי ואומרים לי שאתם גאים בי. אני לא צריך משחק חדש וגם לא גלידה וג'ימבורי, זה כיף, שלא תגידו אח"כ שאמרתי שאני לא אוהב חחחח אבל אם אתם רוצים שכשאני יגדל אני ינסה ויפול ויקום ושוב ינסה ואולי גם שוב אפול אתם צריכים להאמין שאני בכלל יכול לנסות.
אמא,
אני יודע שקשה לך שאני עורך את השולחן והצלחת קצת עקומה והכוס לא במקום.
ואני יודע שכשאני מוריד כביסה לוקח לי רבע שעה ולא 3 דקות.
ואני יודע שאני לובש את החולצה בבוקר הפוך זה מעקב אותנו-אז אולי נתאמן אחה"צ לשים חולצה כמו שצריך?
ואני יודע שאת רוצה לשטוף לי ידיים כדי שלא אטפטף על כל הרצפה במטבח ויהיו לך שחורים כאלה ברצפה.
אבל אמא בבקשה תנסי.
ואבא, תעזור לאמא לנסות, אל תרחיק אותי כשאתה צובע את הנעליים הגדולות של הצבא, תן לי גם לנסות ואל תשקה לבד את הלואיזה-אני יכול! תן לי לנסות ותגיד לאמא שאני אפילו יכול לנקות ארונות לפסח ולהראות לה כמה אני גדול!
אני יודע שקשה לכם אבל תנסו.
תנסו לתת לי לנסות.
תנו לי ההזדמנות להיות ילד כמו שאני ולעשות זאת בדרכי שלי, למרות האיטיות והקלמזיות שלי-ככה זה ילדים. כל החברים שלי כאלה.
כל פעם תתנו לי לעשות משו אחד בעצמי.
רק אחד.
תהיו לידי.
תראו לי.
תתקנו אותי-אבל בחיוך.
תשמרו איתי על קשר עין כי אני עוד צריך אתכם פה קרוב.
תאמינו בי.
תסמכו עליי.
אבל באמת.
כי יום אחד אני אגדל ואצטרך להאמין בעצמי-בעצמי.

ממני
הילד שסומך עליכם

אבא,
אבא שלי,
היי שומע?
אבאאאאא אבאאאאא
אוף אתה לא שומע?
נו כבר קראתי לך 5 פעמים!
די עם הפלאפון.
הייתי 8 שעות בגן, סבתא באה לאסוף אותי ועכשיו השעה 18:30 ויש עוד חצי שעה עד שתגיד לי "בוא למיטה לישון".
ואני? אני אלך אחריך בלי להגיד מילה ואכנס למיטה, לפעמים תכסה אותי, לפעמים גם זה לא, תשב לידי עם הפלאפון ואני אסתכל על הקירות עד שארדם.
פעם שמעתי שיש אבא שמלטף.
ומשחק.
ומרדים.
וקורא סיפור לפני השינה.
אבא,
למה תמיד כשאני נופל אתה קורא לאמא?
אתה לא סומך על עצמך שתדע להרגיע אותי? למה כי אני משתולל וצועק "אני רוצה את אמא", אז מה אם אני צועק.
אם לא תילחם עליי אף אחד אחר לא יעשה את זה.
וכשאני רעב אתה אומר "תבקש מאמא". למה אוכל תמיד נראה לך כמו סתם משהו טכני ולא כהזדמנות לקשר ושיחה?
אני מזה אוהב לחתוך עם אמא ירקות ולהכין טוסט, אני חושב שגם איתך זה צריך להיות כיף.
אני יודע שאתה עייף ועובד קשה ולעבור ברגע לעולם הילדים אחרי יום שלם שהיית בעולם של המבוגרים זה קשה.
ולהגיע הביתה ב18:00 בערב ל-
"אבא תשחק איתי דאבל!"
"אבא אני רעב!"
"אבא בוא תראה את המטוס שבניתי!"
"אבא תלמד אותי לעשות סלטה"
לא תמיד הדבר הכי כיפי.
אבל אבא אני זקוק לך.
אני זקוק לך לא פחות מאשר אני זקוק לאמא.
אתה תולה כ"כ הרבה באמא, כל יציאה לפארק אתה מקבל תדרוך צבאי על לפרט הכי קטן, כולל תגובות לכל התרחישים האפשריים מה אני צריך וכמה, כל פעם שאני צריך משהו לגן אתה אומר לי "אל תשכח להגיד לאמא" ו"אמא יודעת תשאל אותה".
אתה רוצה שבגיל 14 אני יספר לך על האהבה הראשונה שלי?
ובגיל 15 שאתייעץ איתך לאיזו מגמה ללכת?
ובגיל 16 אתייעץ איתך מה לקנות לחברה שלי ליומולדת?
ובגיל 17?
ו18 כשאהיה בצבא?
אתה רוצה נכון? או שגם אז תשלח אותי לאמא?
הייתי רוצה להגיע לגיל 16 ולדעת שיש לי אבא שיודע להקשיב
לנחם
לתת חיבוק
לתת עצה נטולת ביקורת
להסתכל לי בעיניים, אותם עיניים שניחמו אותי כשנפלתי מהמגלשה, אותם ידיים שרכיבו איתי לגו, אותם רגליים שצעדו איתי לגן ומהגן, אותם אזניים שלחשו באזני "לילה טוב מתוק של אבא" אחרי הסיפור שבחרי לפני השינה.
כל אלה לא יגיעו פתאום בגיל 17 כשתרצה שאשתף אותך, אבא.
דווקא כשאני קטן ואני רוצה לספר לך,לשחק איתך,לקפוץ עליך,להיות איתך תתאמץ להיות.
אלה ימים שלא יחזרו.

אני גדל ואם לא תלחם על הקשר איתי כשאני קטן, אני לא אלחם עליך.
כי זה התפקיד שלך אבא.

זה סיפור על ספוג.
כן, ספוג.
כזה שיש לכם בבית, אולי אפילו יותר מאחד..
זה ספוג שסופג יותר מכל ספוג אחר שראיתם אי פעם.
מוכנים? התחלנו.

השעה 17:00.
נכנסנו בזה אחר זה הביתה.
אמא שלי נכנסה הביתה תוך כדי שהיא מדברת בטלפון עם סבתא שלי, סבתא ברכה, נו אמא של אמא שלי, נראלי, כן כן זו אמא של אמא שלי, סליחה זה פשוט תמיד מבלבל אותי.
אמא שלי כעסה עליה, לא כ"כ הבנתי למה אבל היא אמרה "לא רוצה לראות אותך בחג הזה!" וניתקה.
התיישבה על הספה, ושיחקה עם הטלפון, הסתכלתי עליה וכ"כ רציתי שהיא תשב לשחק איתי אבל קצת פחדתי שהיא תצעק עליי גם, אז שתקתי ואז התקרבתי אחרי כמה דקות ולחשתי לה "אמא אני רוצה שתשחקי איתי בלוטו", והיא הביטה בי ואמרה לי "אח"כ אני עסוקה חמודי" וחזרה לטלפון שלה, אמרה לי לחייך אז חייכתי, כתבה "הנסיך שלי❤" והעלתה אותי למכונה הזו של הלייקים תוך כדי שהיא מחייכת.
היא כל הזמן לוחצת על הכפתורים שלו ומדברת לדבר הזה-ווסאפ? ווס-אפ? לא יודע. אתם בטח מבינים טוב ממני.
ישבתי לידה על הספה וחיכיתי.
בשעה 18:10 אבא שלי הגיע! יש! אני מזה אוהב את אבא שלי, אבל גם הוא תמיד נכנס הביתה עם הטלפון ביד, וגם הוא צעק על מישהו בטלפון ואמר לו "לא מעניין אותי מה אתה חושב, ככה החלטתי!". החזקתי לו את הרגל ושאלתי אותו אם הוא יכול לשחק איתי בלוטו, תוך כדי אמא שלי ביקשה ממנו להכין לה קפה ולהוציא את הבגדים מהמכונה, אבא שלי התעצבן ואמר לה שהוא הרגע הגיע הביתה ורוצה לנוח. אמא שלי צעקה עליו בחזרה שנמאס לה ממנו כי הוא לא עושה כלום בבית ומה היא ביקשה בסה"כ קפה.
נכנסתי לחדר. שונא כשהם צועקים.
ישבתי והרכבתי בלגו שלי, אני מאד אוהב לגו. עד ששיעמם לי כבר ושיחקתי באייפד שלי ואחרי כמה דקות אבא שלי נכנס ואמר לי שאני מכור למסכים, לקח את האייפד ויצא מהחדר.
ושוב נשארתי לבד.
אני והלגו.
אמא צעקה לי מסלון שאכנס למקלחת ואמרתי לה שאני לא רוצה ושנמאס לי ממנה.
היה שקט עד שאחי הקטן, הוא מכניס כ-ל דבר לפה, הכל! אז אספתי מהר את הלגו, ותוך כדי אמא שלי נכנסה לחדר וצעקה עליי שלא נכנסתי למקלחת ואמרה לי את המשפט הקבוע שלה-"אתה לא מדבר אליי ככה!" ובאלי להגיד לה שגם היא מדברת ככה לאבא. וגם אליי
ושנמאס לי ממנה כמו שנמאס לה מאבא.
נכנסתי להתקלח בסוף.
ישבתי לאכול ארוחת ערב, ביקשתי טוסט עם זיתים, אמא שלי הכינה לי, יאמי.
תוך כדי שאני אוכל שמעתי את אמא אומרת לאבא שיש שמועות שבגן של אחי הקטן הגננת כל הזמן צועקת ולא מתייחסת לילדים בגן.
היא ממש כעסה ואמרה שתפתח קבוצת ווצאפ עם ההורים שהתלוננו כדי לברר את הנושא ו"היא עוד תשמע ממני הגננת הזו! לצעוק על ילדים קטנים? למה בשביל מה אני משלמת לה כ"כ הרבה כסף?".
שוב צעקות.
אבא שלי אמר לה שתירגע והיא רק אמרה לו שהוא לא מבין כלום ושישתוק וחזרה לטלפון.
סיימתי לאכול והלכתי למיטה שלי.
אמא נתנה לי נשיקה וחיבוק, אמרה לי לילה טוב ולחשה לי באוזן כמה שהיא אוהבת אותי.
אמרתי לה שגם אני אוהב אותה.
היא סגרה את הדלת ויצאה.

ואני....ספוג.
ספוג בצעקות.
במילים ללא משמעות.
ובהבנה שאמא ואבא אוהבים אותי אבל לא מבינים כמה כל מילה ופעולה שלהם ספוגה בנשמתי.
הלוואי והייתי פשוט יכול לומר להם את זה ככה בפנים.
אל תוותרו לעצמכם.
אל תנסו לעשות בכאילו.
אנחנו סופגים הכל.

תזכרו את זה לפעם הבאה שאתם צועקים על סבתא?