הבוקר ישי שלי התעורר בקטע של להראות לי מי הבוס בבית :) 

צחצוח שיניים-ויכוח. 

להתלבש-ויכוח. 

לנעול נעליים-ויכוח. 

לעזור לאחותו ללבוש מעיל-ויכוח. 

אני, נושמת עמוק. 

מאריכה שרירים. 

מבינה שהוא לא נגדי. 

אלא בעד עצמו. 

מ6 וחצי עד 7 הוא הציק לאחיות שלו-

"איילת המטולטלת", "טלטול פיצקול" וכד'.

לא נתן לי רגע להתלבש ולהתארגן.

והקש-החליט שהוא לא הולך לגן, 

התיישב על הרצפה ואמר לי-

"אמא אני מחליט שאני לא הולך לגן היום!" 

התאפקתי לא לצחוק()

שוב נשמתי

אחרי הרבה אימונים אני כבר למודת רעיונות לשעת חירום. 

אנחנו לא מדברים איומים. 

ולא מדברים תנאים. 

אמרתי לו שאנחנו יוצאים לגן ואני מחכה שהוא יקום. 

והוא בשלו. 

ומשומקום אחותו,איילת בת ה4  אמרה לי-

"אמא! ישי מעצבן! למה הוא לא מקשיב לך?אני ילדה טובה, אני מקשיבה" ()

והבנתי שזה הרגע שלי. 

הרי בקלות הייתי יכולה לקחת את זה ל"נכון! את מקסימה וישי לא מתנהג יפה" 

וכמה שזה היה פוגע בו, מוריד אותו. 

וזה בלי לדבר על המושג "התנהגות יפה" ויצירת תחרותיות לא בריאה בין אחים.  

ישי ישב על הרצפה,עשה עצמו כאילו לא שמע אבל עם פרצוף נעלב, הסתכלתי עליו ואמרתי לו-לה

"ישי ילד נפלא. ישי ילד עקשן ועקשנות זו תכונה נפלאה. עכשיו קצת קשה לו. עוד רגע הוא יקום ונלך לגן" 

הוא הסתכל עליי. 

כאילו לא האמין למה שיצא לי מהפה. 

המשכתי בשלי וחיכיתי. 

חזרתי לסלון והילד היה לבוש,נעול ועטוף. 

יצאנו לגנים. 

איילת וטל רצו קדימה והוא נשאר איתי מאחור, דברנו על מה שקרה הבוקר ושאלתי אותו מה יעזור לו בפעם הבאה להתארגן בכיף. הוא חשב ואז אמר לי "שאיילת לא תעליב אותי". 

המשכנו לשוחח, קנינו מאפה קטן במאפייה בדרך ובכניסה לגן אמרתי לו את המשפט שהולך איתנו לכל מקום- 

If you dream it you can do it. 

להאמין בהם.

במה שהם. 

גם ובעיקר כשהם "לא מתנהגים יפה" 

להתאמן על השריר הזה. 

ולהיות המצפן שלהם בדרך.